אז ככה:

נגיד שאני תקועה באמצע סיפור/מחזה, ולא יודעת איך להמשיך,

או שכתבתי אותו עד סופו אבל אני מרגישה שמשהו מפוספס שם, לא נכון – לא מדויק.

מה אני עושה?

אני עוצמת עיניים ומתבוננת בדמות.

מה אני רואה אותה עושה.

לא משנה אם זה לא שייך או קטן או טפשי.

האם הדמות מכניסה יד לכיס המכנס, לדוגמא?

אוקיי.

מהפעולה הזאת יש לי מיליון דרכים להמשיך את הסיפור, וכל אחת ואחת מהן תנבע מהפעולה הקטנה, הפשוטה והלכאורה סתמית הזאת.

אולי הדמות הכניסה יד כדי להוציא טישו ולקנח את אפה, מה שיגיד לי הקוראת שהיא חולה ומה שיסביר לי למה הדמות השנייה שהיא תנשק עוד רגע תחלה, ובגלל המחלה שלה והריתוק שלה למיטה יתאפשר השוד הגדול שיזעזע את כל המדינה?

עוד אפשרות: הדמות הכניסה יד כדי להוציא מטפחת בד משובצת. זה אומר שהיא אולי זקנה, כי אפאחד לא משתמש היום בממחטות בד. או שאולי זה אומר שזאת ממחטה שהוריש לה סבא שלה, שאומר משהו על הקשר ביניהם ומי יודע לאן יוביל את העלילה.

אפשרות נוספת: יתכן שזה המורה שלי לאזרחות ממשלב לפני ארבעים שנה, שהייתה לו יד אחת משותקת שנהג להשאיר אותה בכיס מכנסיו תוך שהוא מדבר ומנופף בידו השנייה. הוא היה טיפוס המורה הזה. בין השאר נהג להסביר לנו בכיתה שנשים פחות חכמות מגברים כי המוח שלהן שוקל פחות, ושבערבים אי אפשר לבטוח כי תמיד כשתסובב את הגב ערבי ינעץ לך סכין בגב... וכך יש לי כבר בסיס לבניית דמות מפוחדת בעלת דעות חשוכות....

עוד אפשרות: המטפחת של מקבת שיאגו שתל בכיסה של הדמות....

ועוד ועוד ועוד.

לא לפחד.

לאף אחד אין את התשובה המושלמת והמדוייקת בשבילך איך להמשיך את הסיפור. אף מורה, אף מנחה, אף גאון לא ייתן לך אותו. רק ההתחברות לעצמך, לתת-ההכרה שלך, למה שעולה ממנה.

משם, אפשר כבר לעשות שימוש במיומנויות, בכלים ובטכניקות.

אבל קודם כל, אל המבט הפנימי.

אל הדמות הפנימית שמתחננת לזוז ולפעול ולחיות בתוכך.

​

בהצלחה

ובעיקר – בהנאה,

שז