אני מאמינה
חיי המעשה
אני מאמינה | #2
אני מאמינה שאנו, הכותבים, הננו כמו ילדים המצפים בכליון-עיניים לבוא החופש הגדול. לכשיגיע יורשו סופסוף לשחק ברכבות-צעצוע צבעוניות.
אולם ברגע שמגיע החופש הנכסף, אנו עוצרים נדהמים, משותקים, פעורי פה. דווקא אז משתתקת רוחנו. אנו נזכרים בחוברות העבודה הרבות המצפות לחופש, וברגשי אשמה אנו נזכרים גם בכל העפרונות שלא חידדנו כיאות כל השנה, ובכל שיעורי הבית שלא הכנו במהלך השנה. מצפוננו מייסר אותנו, וכך, אנו עצמנו, נמצאים אוסרים על עצמנו לשחק ברכבות.
משחק אידיוטי, אנו אומרים לעצמנו, מה יש לעסוק במשחקי ילדים תינוקיים, ואיזה אוצרות כבר נדמה לנו שאפשר שהרכבות יביאו מהמחילות ומהבורות הנסתרים.
ובין כה וכה, אין זמן לעסוק בשטויות האלה.
חיי היומיום קוראים לנו.
חיי המעשה.
וכך הולך הדיבור עם הפנים ונשכח, והאוצרות שוכבים כאבן ללא הופכין.
להרהיב עוז
אני מאמינה | #4
אני מאמינה שכדי שהדמויות יתגלו לפניי עם העומקים שלהן והרבדים והמורכבות, אני הכותבת צריכה להתאזר בסבלנות ועדינות, אפילו בחשאיות - כדי לשמור על הדמויות, כדי לשמור על עצמי, כדי להרהיב עוז לעשות חיפוש אחרי (אני הולכת לפוצץ עם מילה מפוצצת) האמת.
מהי האמת?
אני לא יודעת. אבל אני יודעת שהיא רבדים-רבדים, מורכבות-מורכבות, ואפשר לנסות לזרז אותה, אפשר לנסות להזמין אותה, אפשר לשתף אותה בקשיי ההמתנה, אבל בשורה התחתונה - שום דבר לא יעזור! בכל פעם מחדש אני, הכותבת, צריכה להרפות מהניסיון לשלוט במועד ובאופן הגעתה.
זאת אומרת, זה מין איזון עדין כזה שבין לשאוף ולחתור אל החוף שמנגד במלוא העוצמה, ובו בזמן, או לסירוגין, להיות רק פה ועכשיו בהמתנה לדמויות שיתגלו לי בדרכן ובזמנן.
מסירות לדרך
אני מאמינה | #6
פעם עמדתי הייתה כשל ג'וליה קמרון - שאני לא יכולה ללמד כתיבה, אלא רק לתת יד במהלך הדרך, לכוון, להדליק אור וכולי'. אבל בשנים האחרונות, בעיקר תוך כדי שאני עצמי לומדת תיאטרון, אני מגלה שאני יכולה ללמד כתיבה.
כן, ללמד. ולא רק לקצר תהליכים.
מי יותר מוכשר, מי פחות מוכשר - זאת רק שאלה אחת והיא רדודה ומשעממת בעיניי. השאלה האמיתית והמשמעותית בעיניי היא מי יעבוד וילמד ויתאמץ ויהיה מסור לדרך ומתמיד. והוא גם יהיה זה שיוציא את מירב הפוטנציאל שלו מהכוח אל הפועל.
כלים וטכניקות
אני מאמינה | #9
אני מאמינה ש"פשוט לשבת ולכתוב", כמו שמייעצים בדרך כלל לכותבים, זה תמיד טוב.
אבל אני גם מאמינה שבאמצעות כלים וטכניקות נרכשים אפשר לחסוך לאנשים שעות ושנים של להמציא את הגלגל מחדש.
הנפש היא אי סתרים
אני מאמינה | #1
אני מאמינה שהנפש היא אי סתרים.
או מכרה. או בור ענק.
ובו אוצרות רבים.
אל מקום הסתרים הזה יש כמה דרכים להגיע:
באוניה.
באווירון.
ברכבות משא.
יותר מכול אני מתחברת לדימוי של רכבות משא שיורדות אל הבור הענק
ממש במאונך,
ודולות ממנו זהב, יהלומים, מים חיים, וגם מים מטונפים –
שיזוקקו בשלב מאוחר יותר.
אימון התודעה
אני מאמינה | #3
אני מאמינה שהעיסוק בכתיבה של טקסט ארוך שמחייב עבודה לאורך זמן - כמו מחזה, רומן, ונובלה - הוא סוג של אימון התודעה, ממש כמו מדיטציה.
למה? כי בכל פעם שאני יושבת לכתוב אני באה אל הטקסט ממקום רגשי אחר, ובכל זאת מכניסה את עצמי אל תוך המקום הזה שאני מחויבת אליו.
והאימון שלי הוא לעשות זאת -
בלי לזנוח את עצמי,
אבל עם להרפות מעצמי.
זמן בשפע לכתיבה
אני מאמינה | #5
אני מאמינה שהחיים לא שווים לי אם אין לי זמן בשפע לכתיבה. ורק להמשיך במה שאני טובה. במה שאני אוהבת. ולהיות טובה. ולהיות ממוקדת. ולישון מספיק. ולפהק. ולאפות קציצות ברוקולי טבעוניות. זה הכול. טוב, אולי לא הכול, אבל העיקר.
להתאמץ לדייק
אני מאמינה | #7
אני מאמינה שאף אדם לא חווה את המציאות באותה דרך, אנחנו רק מאולפים לתרגם אותה באותו האופן. חלומות הלילה של כל אחד מאיתנו, לדוגמא, שונים מאדם לאדם. טביעות האצבעות שלנו שונות. כל אחד מאיתנו, כשהיא אומרת "אני עצובה" מתכוון למשהו קצת אחר... רק לא מעמיק בתוך עצמו כדי לזהות אותו... מהו בדיוק. ובנוסף, השפה נורא מוגבלת, צריך להתאמץ כדי לדייק.... הדיוק הוא הייחוד.
החוט המקשר
אני מאמינה | #8
אני מאמינה שהאמת העצמית תמיד מושפעת מהחוץ. אפילו אם נחיה על אי בודד אי-שם או בקומה השביעית והמוזנחת ללא מעלית בשכונות העניות של פאריס, החוץ יחדור אלינו. ולכן אני לא חושבת שהאמת העצמית היא לאטום את עצמי. להיפך. האמת העצמית שלי משתנה ומתהווה מתוך ועל ידי מפגש עם אנשים, מורים, ספרים וכולי. אמנם נכון שלפעמים אנחנו חייבים לאטום את האוזניים והעיניים מהחוץ על-מנת שלא יסיטו אותנו מהדרך. זהו שלב. אבל הוא איננו קשור לחוסר ענווה אלא לפחד שמא נאבד את החוט שלנו אל עצמנו.