התחלתי לעבוד עם שז לפני שנתיים. עד אז כתבתי שירים למחברת. מאז פרסמתי סיפור קצר והשני מתפרסם בקרוב.

יכולתי להפסיק פה וזה היה מספיק. יותר ממספיק.

אבל זוהי רק התחלת הסיפור.

כשהכרתי את שז, חייתי עמוק בבור של דיכאון שנמשך שנים רבות מאוד. במהלך השנה הראשונה, הגעתי לקצה הדרך. ממש. הדאגה הגדולה שלי הייתה שלא אסיים מה שכתבתי. שלא אספיק.

שז הבטיחה לי שהיא תדאג למילים שלי, שיצאו החוצה איכשהו. ככה. בלי ששתינו בטוחות מה ייצא ומה לא יצליח לצאת, היא הבטיחה לי והכאב שמילא אותי פינה קצת מקום לתחושת חמימות ואהבה ולדמעות.

אני מכבדת ואוהבת את שז בשל כך. בשל התמיכה וההבנה, בשל המקצועית והידע, בשל הכאב שלה שאינו אוטם אותה אלא פותח אותה לכאב של אחרים.

שלא תבינו לא נכון, שז היא לא תרפיסטית ולא אמא תרזה. היא סופרת מצוינת, עורכת מצוינת ומדריכה עוד יותר מצוינת. היא עוזרת ומעודדת, היא נותנת תרגילים ושיעורי בית, היא מעמידה מראה מולי, היא לא מקבלת בול שיט. כמו שאמרתי, ואני מורה כבר הרבה שנים, היא מדריכה מצוינת.

זה אולי מפתיע אבל, מעולם לא פגשתי את שז. אני עובדת איתה ממרחק של יבשות, דרך המחשב. אם יש לכם הזדמנות לעבוד איתה במרחק נגיעה, עשו זאת! הלוואי עלי.

​

שלה תמיד,